~~~~
"Inter arma enim silent leges"
"בזמן המלחמה, נאלמים החוקים"
ביטוי זה, משמעו, ש"במלחמה אין חוקים", החוקים אילמים. אין מי שיאכוף חוק. אין מי שיציית לזה. "כל דְאָלִים – גְּבַר", החזק – גובר. אין חוק. אין מוסר.
במידה מסוימת זה מובן. אדם הנלחם על חייו או חיי משפחתו, יעשה הכל להצלתם. לדרוש מאדם כזה, בעת המצוקה הגדולה, לקחת בחשבון את זכויותיו או כאבו של האויב – זה בלתי מתקבל על הדעת.
אך מה על מדינה? האם מדינה צריכה להמשיך להתנהג רגיל בעת המלחמה? רגיל כלפי אזרחיה, ועל אחת כמה וכמה כלפי אויביה? האם צריך להתיחס למחבל/ אויב כאזרח המדינה?
כשאנו באים לשאול "מה המדינה/העם צריכים לעשות?", עלינו לפנות לתורה כדי לקבל תשובה. למורשת ישראל. יש שטעו לחשוב, שבהקמת המדינה בתש"ח, התחלנו מאפס. שאין לנו מורשת משלנו, ועלינו לבנות מערכת חוקים ע"י הסתובבות במרכז הקניות של חוקי העולם, ולקחת חוקים מוכנים מהמדף. חוק בריטי, ואמריקאי ורוסי ועוד כהנה וכהנה. מעטים היו אלו שחשבו שעלינו קודם כל להסתכל על מורשתנו, ולכל הפחות להתחיל משם.
יטען הטוען שהחוקים העתיקים שלנו כבר מזמן לא רלוונטיים, לא מעודכנים. אבל זה שקר וטעות. אמנם היו תחומים שאנו כיהודים לא כל כך עסקנו בהם, כמו הלכות מלחמה. אבל היו אזורים בעולם בהם ניהלנו מדינה ממש, כמו "ועד ארבע הארצות". השם "ועד" מטעה היום. יש לו משמעות אחרת. אבל בזמנו, לפני 200 שנה, ה"ועד" הזה היה ה"דוּמה", ה"סֵיים", פרלמנט יהודי לכל דבר וענין. להטיל מיסים ולקבוע חוקים ולמנות שופטים וכן הלאה. שמעו על כך בראיון עם שלום בוגוסלבסקי ( https://www.youtube.com/watch?v=GnOIr79gKJ4 ).
ואמנם, הפעם האחרונה שנלחמנו, לפני הקמת המדינה, היה במרד בר-כוכבא, אבל עד אז, וגם לאחר מכן, עסקו חכמינו בהלכות מלחמה. לרב קוק – שהיום, ג' אלול, זה היארצייט שלו – יש כמה תשובות חשובות בנושאי מלחמה. הוא כבר הריח את המדינה, וראה במלחמת העולם הזדמנות לעסוק בתחום. וכמוהו תלמידי חכמים רבים. כך שיש לנו על מה להתבסס.
פרשתנו והפרשה הבאה מלאות בהלכות מלחמה: איסור יראה מהאויב, דברי העידוד לפני הקרב, פטור לאנשים מסוימים מלהלחם, הקריאה לשלום, החרמת האויב, איסור בל-תשחית, עגלה ערופה, אשת יפתר-תואר, טוהר ונקיון המחנה, פטור לנשוי טרי. בעוד מקומות בתנ"ך אנו פוגשים עוד חוקים, כמו חלוקת השלל ועוד.
מכאן אתה למד, שיש ציפיה של הקב"ה שיהיו חוקים בעת המלחמה. זה חידוש עצום, לעומת מה שהיה באותה התקופה בעולם. אם נשווה למשל את ענין השחתת העצים של האויב – שלא לצורך המלחמה – הרי היה זה דבר מקובל. למשל אצל המצרים מסופר:
"ויבא הצבא בשלום, אחרי השחיתו את ארץ יושבי החולות …;
ויבא הצבא בשלום, אחרי כרתו את תאניה וגפניה".
אצל מלך אוּר כשלחם בפולשים הגותים במאה ה-21 לפנה"ס מסופר:
"הגיבור נקם את נקמת עירו,
כל אשר נחרב כשומר החריב בארץ אויב…
בשדותיהם אשר מלאי דגני פז – הצמיח עשבי בר,
את עציהם הגדולים והערים גידע בגרזן,
עצי התמר אשר להם – כרת צמרתם,
את עציהם הקטנים עקר מן השורש,
בפרדסים ובכרמים נוטפי עסיס תאנים, הצמיח קוצים
חרולים וקמשונים בקוע יבקעו מן האדמה"
(לקוח מהספר "דמוקרטיה ראשונית במקרא : יסודות קדומים של ערכים דמוקרטיים", של אמנום שפירא, עמ' 173)
מדוע עשו כן? כנקמה. כשחרור הכעס על האויב שהעז להלחם בהם.
אבל אצלנו, המצוה בתורה אחרת: "כִּֽי־תָצ֣וּר אֶל־עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתָפְשָׂ֗הּ לֹֽא־תַשְׁחִ֤ית אֶת־עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר. רַ֞ק עֵ֣ץ אֲשֶׁר־תֵּדַ֗ע כִּ֣י לֹא־עֵ֤ץ מַֽאֲכָל֙ ה֔וּא אֹת֥וֹ תַשְׁחִ֖ית וְכָרָ֑תָּ וּבָנִ֣יתָ מָצ֗וֹר עַל־הָעִיר֙ אֲשֶׁר־הִוא֙ עֹשָׂ֧ה עִמְּךָ֛ מִלְחָמָ֖ה עַ֥ד רִדְתָּֽהּ".
ההלכה הזו אוסרת השחתה, ונדליזם, של עצי האויב. כמובן, שלצורך המלחמה, אם אין ברירה אחרת, אז נשתמש בעצי האויב כדי להכניע אותו. אבל גם אז, רק עצי סרק ולא פרי. אין מקום להשחתה. החייל הישראלי חייב לרסן את עצמו. אפילו בשעת מלחמה.
הריסון הזה גם מגיע עם ההלכה של "אשת יפת-תואר":
"כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹֽיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ ה' אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ. וְרָאִ֨יתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָֽשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָֽקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה. וַֽהֲבֵאתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֑ךָ וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וְעָֽשְׂתָ֖ה אֶת־צִפָּֽרְנֶֽיהָ. וְהֵסִ֩ירָה֩ אֶת־שִׂמְלַ֨ת שִׁבְיָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וְיָֽשְׁבָה֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבָֽכְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים וְאַ֨חַר כֵּ֜ן תָּב֤וֹא אֵלֶ֨יהָ֙ וּבְעַלְתָּ֔הּ וְהָֽיְתָ֥ה לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה. וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א חָפַ֣צְתָּ בָּ֗הּ וְשִׁלַּחְתָּהּ֙ לְנַפְשָׁ֔הּ וּמָכֹ֥ר לֹֽא־תִמְכְּרֶ֖נָּה בַּכָּ֑סֶף לֹֽא־תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ".
התופעה של אונס נשות האויב בעת המלחמה היה דבר נפוץ ו"מקובל". דהיינו, לא היו חוקים נגד זה, ואם היו לא היה מי שיאכוף אותם, וזה עצמו שימש כהפחדה והרתעה. אבל התורה אוסרת על החייל הישראלי לעשות כן. אין מקום לשחרר את יצר המין בשעת המלחמה. אתה רוצה לשכב עם אשה של האויב? בסדר, נתיר לך, אבל רק באופן הזה. ואם אחרי חודש, כשהיא יושבת בביתך מכוערת, אתה עדיין חפץ בה – אז אתה יכול לבוא עליה. לא לפני (אם כי, חובה לציין שמחלוקת בפוסקים אם מותר לבעול אותה פעם אחת בלבד בעת המלחמה או לא. כך או כך, היא אסורה עליו לאחר אותה פעם, לדעה הסוברת כן).
אם כן, התורה דורשת מהחייל הישראלי ריסון. ריסון מיני. ריסון יצרי. ריסון הפחד, ועוד. בחוקים אלו אנו מגלים את הייחודיות של מורשת ישראל על פני חוקי העמים. ואת גדולתם של עם ישראל אשר מצווים כך (נרחיב על כך ב"ה בפרשה הבאה). חוקי המלחמה הנוהגים היום, לא היו באים לעולם ללא חוקי התורה. הרעיון שאפשר בכלל להגביל לוחם ולדרוש ממנו מוסריות, היה בלתי נתפש בימי המקרא. רק בגלל הפצת התנ"ך בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי (אפילו שזה דרך המסננת של הקוראן) הצליח העולם להתעדן.
ולאחר כל זאת, עדיין ראינו במקרא מקרים מזעזים שבני ישראל עשו בשעת המלחמה. על דוד המלך מסופר (שמואל ב, יב:לא):
"וְאֶת־הָעָ֨ם אֲשֶׁר־בָּ֜הּ הוֹצִ֗יא וַיָּ֣שֶׂם בַּ֠מְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵ֨י הַבַּרְזֶ֜ל וּֽבְמַגְזְרֹ֣ת הַבַּרְזֶ֗ל וְהֶעֱבִ֤יר אוֹתָם֙ בַּמַּלְבֵּ֔ן וְכֵ֣ן יַעֲשֶׂ֔ה לְכֹ֖ל עָרֵ֣י בְנֵֽי־עַמּ֑וֹן".
דוד המלך ניסר אנשים. גזר וקילף. תיאור מזויע. איך אנחנו יכולים ללמוד מאדם כזה?! וזה לא המקרה היחיד במקרא שעשו כן. האם המוסריות של התורה לא השפיעה עליהם?!
לפני שאענה, אציין מה קרה כשביידן ביקר כאן בארץ. הוא פגש את הקבינט, וביקש מהם שלא להפציץ ללא הבחנה, שלא להרוג בלתי-מעורבים (אין כאלו בעזה, אך זה לא הנושא כרגע). שאל אותו רה"מ נתניהו: "אתם שיטחתם את גרמניה בפצצות, הטלתם פצצת אטום, הרבה אזרחים נהרגו?!". ענה לו ביידן:
"נכון. ולכן הוקמו כל המוסדות הללו לאחר מלה"ע ה-II, כדי למנוע מזה לקרות שוב. אל תחזרו על הטעויות שעשינו ב-11/9. לא היתה סיבה להיות במלחמה עם אפגניסטן" (
הדברים המקוממים הללו של ביידן מראים בדיוק את עיוות החשיבה של מוסריות שלא מלוטשת ע"י התורה. ביידן חושב שהוא מוסרי בזה שהוא לא הורג עשרות אלפי יפנים וגרמנים במכה אחת. אבל אם לא היו עושים כן, מלחמת העולם השניה היתה נמשכת עד היום. עם מאות מליוני הרוגים. טענת ביידן בלתי מוסרית.
כל הסיבה שהמלחמה הנוכחית נמשכת עד עתה היא מפני שביידן בעצמו מנע ממנו להכנס לרפיח במשך חודשיים, עם כל מיני תירוצים. אין דבר יותר רע ובלתי-מוסרי במלחמה מאשר למתוח אותה. מלחמה צריך לסיים מהר ככל האפשר. והדרך לעשות כן היא ע"י השמדת האויב מהר (אלא אם נכנע מהר, ואז אין צורך). עדיף להמנע במידת האפשר מפגיעה בילדים או במי שברור שאיננו אויב. אבל אסור שזה יעכב אותנו מלהשמיד את האויב מהר ככל האפשר.
ביידן רוצה שלום, אבל טועה בדרך להשיגו. התורה מצוה אותנו בפרשתנו לקרוא לשלום לאויב. כל אויב (אמנם, זו מחלוקת רש"י ורמב"ם). אפילו לעמלק:
"כִּֽי־תִקְרַ֣ב אֶל־עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם. וְהָיָה֙ אִם־שָׁל֣וֹם תַּֽעַנְךָ֔ וּפָֽתְחָ֖ה לָ֑ךְ וְהָיָ֞ה כָּל־הָעָ֣ם הַנִּמְצָא־בָ֗הּ יִֽהְי֥וּ לְךָ֛ לָמַ֖ס וַֽעֲבָדֽוּךָ".
מכאן אנו לומדים כמה השלום חשוב. אז האם זה אומר לרדוף אחרי השלום בכל מחיר? לא!
ממשיכה התורה ואומרת:
"וְאִם־לֹ֤א תַשְׁלִים֙ עִמָּ֔ךְ וְעָֽשְׂתָ֥ה עִמְּךָ֖ מִלְחָמָ֑ה וְצַרְתָּ֖ עָלֶֽיהָ. וּנְתָנָ֛הּ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וְהִכִּיתָ֥ אֶת־כָּל־זְכוּרָ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב. רַ֣ק הַ֠נָּשִׁ֠ים וְהַטַּ֨ף וְהַבְּהֵמָ֜ה וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֥ה בָעִ֛יר כָּל־שְׁלָלָ֖הּ תָּבֹ֣ז לָ֑ךְ".
אז אסור לפגוע בנשים וילדים. הם לא לוחמים (ואם כן – אז כן). אבל חובה להלחם במי שלא רוצה עיסקת שלום. אומרים חז"ל (ספרֵי על אתר):
"ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה – הכתוב מבשרך שאם אינה משלמת עמך לסוף שהיא עושה עמך מלחמה.
וצרת עליה – אף להרעיבה אף להצמיאה אף להמיתה במיתת תחלואים.
ונתנה ה' אלהיך בידך – אם עשית את כל האמור בענין לסוף שה' אלהיך נותנה בידך".
במילים אחרות, המלחמה לא רצויה. עדיף שלום. אך אם האויב מחפש להשמידך ולא מעוניין בשלום, אז מוסרי לצור, ולהרעיב ולהצמיא ולהרוג את כל הלוחמים. וזה מוסרי, כי זה מסיים את המלחמה מהר. ואילו משיכת זמן המלחמה הורגת בסוף יותר, ואף עלולה לסכן את הצבא ואת כל העם (בגלל השחיקה).
אז חזרה לשאלת האכזריות של דוד, מסביר הרב קוק – זה היארצייט אז אני מצטט אותו שוב – כך (אגרת פט):
"ועניני המלחמות, אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זְאֵבֵי עֶרֶב ממש, שרק ישראל לא ילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים חס וחלילה את שאריתם; ואדרבא היה מוכרח מאד גם להפיל פחד על הפראים גם על ידי הנהגות אכזריות, רק עם צפיה להביא את האנושיות למה שהיא צריכה להיות, אבל לא לדחוק את השעה".
תפקידנו ללמד את העולם כיצד להלחם בצורה מוסרית. תפקידנו לעדן את העולם כך שיחפוץ בשלום, שישים מגבלות על המלחמה, ושימנע אכזריות. אבל אי אפשר לעשות זאת מיד. לא דוחקים את השעה. לוקח מאות שנים ואף יותר לשנות תרבות של אומה. לשנות צורת חשיבה כלל עולמית.
ולכן, כל עוד האויב שמולנו אכזר – יש להתאכזר אליו. "עִם־חָסִ֖יד תִּתְחַסָּ֑ד עִם־גִּבּ֥וֹר תָּמִ֖ים תִּתַּמָּֽם. עִם־נָבָ֖ר תִּתָּבָ֑ר וְעִם־עִקֵּ֖שׁ תִּתַּפָּֽל. וְאֶת־עַ֥ם עָנִ֖י תּוֹשִׁ֑יעַ וְעֵינֶ֖יךָ עַל־רָמִ֥ים תַּשְׁפִּֽיל" (שמואל ב, כב). מול אויב כזה, השלום יגיע רק לאחר השמדה. אבל מול אויב שאיכפת לו מהשלום ומחוקי המלחמה – איתו ניתן לנהוג לפי החוקים המקובלים בעולם.
שנזכה לשלום, מתוך מוסר אמיתי, ושלא תעבור עוד חרב בארצנו.
שבת שלום 
להרחבה:
[1] ד"ר יושי פרג'ון, "כי תצא למלחמה – עיון בדיני המלחמה בספר דברים", ימי העיון בתנ"ך, תשפ"ד
[2] אביעד הכהן משפט ומוסר בעת מלחמה
[3] פרק ה : מלחמת המקרא במלחמה : לא פציפיזם ולא מיליטריזם, מתוך הספר "דמוקרטיה ראשונית במקרא: יסודות קדומים של ערכים דמוקרטיים" מאת אמנון שפירא
תמונה: הראל שביט הי"ד, נוטע עץ בעזה. "כי האדם עץ השדה?!". אנו לא מחריבים. אנו נוטעים.
מקור: ערוץ היוטיוב לזכרו "הראל שרביט – ממשיכים בדרכו"