~~~~
שעת המלחמה איננה שעה רגילה. ביום יום אנו נתונים ללחצים רבים, אך הם לא מגיעים ללחץ והדאגה שבאים בשעת המלחמה. גם הסכנות בהן אנו עומדים היום, במלחמה זו, ובזמן הזה ביותר, גדולים מאוד, הרבה יותר מהסכנות היומיומיות.
בעבר, הסכנה היתה בחזית ולא בעורף. בימינו, הסכנה לעורף יכולה להיות גדולה כמו הסכנה לחזית. אך לרוב, אין כמעט סכנה לעורף. בזמן שנלחמנו בחזית, משפחותינו נשארו בעורף ונשאו תפילה לשמירתנו. הדאגה למי שבחזית גדולה מאוד, ואין לעורף איך לעזור. לכן, בעבר, מעבר לתפילות, אלו שנשארו מאחור, מרוב דאגתם ללוחם שבחזית, נדרו נדרים.
האמא נדרה על הבן, האשה על בעלה, והבת על אביה. דווקא הנשים, כי בד"כ הן לא יצאו לשדה הקרב. הן נשארו לשמור על הילדים ולדאוג להם. כשהמלחמה דרשה כח פיזי, לנשים לא היה ממש מקום בשדה הקרב. היום המציאות שונה ולא תמיד צריך כח פיזי. בכל אופן, זו היתה המציאות.
היו כאלה שנדרו לתת קרבן אם ינצל הלוחם. ראו דברי דוד (תהלים נו): "עָלַ֣י אֱלֹהִ֣ים נְדָרֶ֑יךָ אֲשַׁלֵּ֖ם תּוֹדֹ֣ת לָֽךְ. כִּ֤י הִצַּ֪לְתָּ נַפְשִׁ֡י מִמָּוֶת֮ הֲלֹ֥א רַגְלַ֗י מִ֫דֶּ֥חִי". או בפסוק הבא (תהלים סא): "כִּֽי־הָיִ֣יתָ מַחְסֶ֣ה לִ֑י מִגְדַּל־עֹ֝֗ז מִפְּנֵ֥י אוֹיֵֽב… כִּֽי־אַתָּ֣ה אֱ֭לֹהִים שָׁמַ֣עְתָּ לִנְדָרָ֑י נָתַ֥תָּ יְ֝רֻשַּׁ֗ת יִרְאֵ֥י שְׁמֶֽךָ".
היו כאלה שנדרו את ערכו של הלוחם, כמו שהרחבתי על כך במאמר על פרשת בהר-בחקתי לפני 4 שנים ( https://www.facebook.com/shlomo.geller/posts/pfbid0217QZhur1bYgRb5EKRimwApyRRAe13EjSX1VxtC3MhNzg4S3Do5ZYihpDigt83bYtl ).
מהו נדר? נדר הוא למעשה הסכם חזק מאוד בין מי ששולט במציאות לבין האדם שבצרה (או האדם שנודר עבור מי שבצרה). האדם נודר, שעבור הצלה מהצרה הוא יעשה דבר למען המציל. באומות העולם נדרו לאליליהם. אצלנו נודרים לקב"ה.
היות ויש כאן בקשה חריגה מאוד, להציל את האדם מצרה, שיתכן שללא עזרה אלוהית לא ינצל, לכן נדרש מהאדם לשלם נדרו. דוד מזהיר על כך (תהלים נ): "זְבַ֣ח לֵאלֹהִ֣ים תּוֹדָ֑ה וְשַׁלֵּ֖ם לְעֶלְי֣וֹן נְדָרֶֽיךָ". או (תהלים קטז): "נְ֭דָרַי לַה' אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֝֗א לְכׇל־עַמּֽוֹ". משה רבינו מזהיר (דברים כג): "כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֨דֶר֙ לַה' אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תְאַחֵ֖ר לְשַׁלְּמ֑וֹ כִּֽי־דָּרֹ֨שׁ יִדְרְשֶׁ֜נּוּ ה' אֱלֹהֶ֨יךָ֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא. וְכִ֥י תֶחְדַּ֖ל לִנְדֹּ֑ר לֹֽא־יִהְיֶ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא. מוֹצָ֥א שְׂפָתֶ֖יךָ תִּשְׁמֹ֣ר וְעָשִׂ֑יתָ כַּאֲשֶׁ֨ר נָדַ֜רְתָּ לַה' אֱלֹהֶ֨יךָ֙ נְדָבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ בְּפִֽיךָ".
שימו לב לניסוח. מי שחודל לנדור – לא יהיה בו חטא. עדיף שלא לנדור. כי מי שלא עומד בזה… אוי ואבוי לו. לכן אומר שלמה המלך (קהלת ה): "כַּאֲשֶׁר֩ תִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לֵֽאלֹהִ֗ים אַל־תְּאַחֵר֙ לְשַׁלְּמ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין חֵ֖פֶץ בַּכְּסִילִ֑ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּדֹּ֖ר שַׁלֵּֽם. ט֖וֹב אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תִדֹּ֑ר מִשֶּׁתִּדּ֖וֹר וְלֹ֥א תְשַׁלֵּֽם". וכן פוסק השו"ע (יו"ד רג:א): "אל תהי רגיל בנדרים. כל הנודר, אף על פי שמקיימו, נקרא רשע ונקרא חוטא", כדברי התלמוד (בבלי, נדרים עז:ב): "תָנֵי רַב דִּימִי אֲחוּהּ דְּרַב סָפְרָא: כׇּל הַנּוֹדֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקַיְּימוֹ – נִקְרָא חוֹטֵא. אָמַר רַב זְבִיד: מַאי קְרָא – 'וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא', הָא לֹא חָדַלְתָּ – אִיכָּא חֵטְא".
העונש על אי-תשלום הנדר יכול להיות קשה מאוד (בבלי, שבת לב:ב): "תַּנְיָא רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בַּעֲוֹן נְדָרִים מֵתָה אִשָּׁה שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ'. רַבִּי אוֹמֵר: בַּעֲוֹן נְדָרִים בָּנִים מֵתִים כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצוֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ'״. הסיבה לכך כפי שכתבתי לעיל. הצלה מצרה דורשת התחייבות חזקה. ומי שלא עומד בדיבורו ולא משלם את נדרו, ראוי לו, חס ושלום, שלא להנצל מהצרה…
ראו עד כמה הרחיקו חכמים את הקהל מלידור, בדברי הרב יוסף צבי רימון: https://www.yeshiva.org.il/midrash/28911
פרשתנו פותחת בקריאה לראשי המטות. משה וישראל עומדים לקבל את הציווי: "נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים". משה קורא לראשי המטות לשם כך: "הֵחָֽלְצ֧וּ מֵֽאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִֽהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־ה' בְּמִדְיָֽן. אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא". אך לפני כן, היות וראשי המטות נקראים למלחמה, משה מלמד אותם תחילה את דיני נדרים, שכן החיילים יידרו במהלך המלחמה: "וַיְדַבֵּ֤ר משֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה ה'. אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽה' אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַֽעֲשֶֽׂה". אסור לחלל את הנדר שיצא מפינו.
אבל מה יעשה אדם בצרה, לא יידור כי זה מסוכן אם לא יקיים?! לכן, התורה נותנת לנו דרך להשתחרר מהנדר. כשהאדם נמצא בצרה, הוא לא מצליח לחשוב על כל ההשלכות של הנדר. למשל, אדם שנודר שלא לאכול תפוחים יותר, אולי יוכל לעמוד בזה. אבל מה יקרה אם לא יהיה לו שום דבר לאכול מלבד תפוחים? וכי יגוע ברעב?! התשובה היא: "ככל היוצא מפיו יעשה".
אז כיצד ישתחרר מהנדר הבלתי-אפשרי? לשם כך ניתן לפנות אל חכם המומחה בכל הלכות נדרים (או לשלושה הדיוטות, שלא בקיאים בכל ההלכות), שימצא פתח לנודר להתיר נדרו. בדוגמא שלנו, ישאל החכם את הנודר אם לקח בחשבון מצב כזה שבו לא יהיה לו מה לאכול מלבד תפוחים. הנודר יאמר שלא לקח זאת בחשבון – כי איך בשעת המלחמה עם כל הלחץ אפשר לחשוב על כל האפשרויות – והחכם יאמר "נדרך הותר". את התרת הנדר ניתן לעשות אף בשעת המלחמה.
אבל ישנה עוד אפשרות הנקראת "הפרת הנדר". הפרת הנדר ניתנת להעשות רק ע"י הבעל עבור נדרי אשתו, והאב עבור נדרי בתו הקטנה. לאוזן המודרנית, הלכה זו נשמעת שובניסטית. אבל אם נחזור לרעיון שעומד מאחורי נדרים נבין את ההגיון. אף הלכה מיוחדת זו נובעת מהמלחמה.
הבת הדואגת לשלום אביה שנמצא כעת בשדה הקרב, תידור למענו. כשישוב האב משדה הקרב וישמע שבתו נדרה למענו, "ביום שמעו", עליו להחליט אם לקיים או להפר הנדר: "וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת־נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל־נַפְשָׁ֔הּ וְהֶֽחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֨מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָֽסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם. וְאִם־הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֘ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר־אָֽסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽה' יִסְלַח־לָ֔הּ כִּֽי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ". לאב יש אחריות על בתו הקטנה. אם הוא משער שלא תוכל לעמוד בנדרהּ, עליו לשמור עליה ממוות אפשרי. היא נדרה עבורו, ולכן התורה מעניקה לו את הכח להפר נדרהּ.
וכן הבעל מפר לאשתו: "וְשָׁמַ֥ע אִישָׁ֛הּ בְּי֥וֹם שָׁמְע֖וֹ וְהֶֽחֱרִ֣ישׁ לָ֑הּ וְקָ֣מוּ נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛הָ אֲשֶׁר־אָֽסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֻֽמוּ. וְאִ֠ם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֘ יָנִ֣יא אוֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת־נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָֽסְרָ֖ה עַל־נַפְשָׁ֑הּ וַֽה' יִסְלַח־לָֽהּ". מדוע יש לו את הכח לזה? מפני שהיא נדרה למענו, להצלתו. ואמנם כאן היא לא קטנה, ויש לה את הדעת להחליט עבור עצמה. אבל ההחלטות שלה לא משפיעות רק על עצמה. הן משפיעות גם על בעלה. אם היא תידור שלא לאכול מאכל מסוים היא עלולה להיות חלשה וזה יפגע בה, בהריונהּ, או ביחסי המין עם בעלה לכשישוב. אם הבעל, שעבור הצלתו נדרה, יחליט שהנדר יפגע בקשר ביניהם, התורה העניקה לו את הכח להפר לה. לכן הוא יכול להפר רק נדרי עינוי נפש או נדרים שבינו לבינה.
הכח הניתן לאב או לבעל איננו בגלל שאלו גברים ואלו נשים, אלא בגלל שאלו יצאו לקרב ואלו לא. והנדרים של הבת הקטנה או האשה יכולים להשפיע ולפגוע (אם לא ישולמו) באב או בבעל. לאב יש אחריות על חיי בתו הקטנה. לאיש ולאשתו יש אחריות על חיי שניהם, והם לא יכולים לקבל החלטות הרות גורל כאלו ללא הצד השני. היות ודווקא האשה נודרת והאיש בצרה, לכן דווקא הבעל מפר לאשתו ולא להפך.
האם היום, כשהאשה בשדה הקרב והאיש בבית נודר, האם האשה תוכל להפר לו? הלכתית, לא. אשה לא יכולה להפר לבעלה. ההסבר שנתתי נותן את ההגיון המקורי להלכה, אבל הלכה למעשה אין חילוק בין נדרים בשעת המלחמה ושלא בשעת המלחמה. התורה הורתה שהבעל מפר לאשתו ולא נתנה זכות דומה לאשה.
לסיכום הענין, הלחץ בשעת המלחמה גדול. הדאגה מפני הלא-נודע מביאה אותנו לפנות אל הקב"ה שיציל אותנו או את אהובינו ממוות. הנדרים הם דרך להרגיע את האדם שיהיה בסדר. אבל הם לא באים בחינם ואי תשלום הנדר עלול להיות מסוכן כמו הצרה ממנה ניצלנו. לכן חכמים לאורך הדורות לימדו שלא לנדור. להשתדל "בלי נדר".
שנזכה שיצילנו הקב"ה מצרותינו, יתן לנו את היכולת והחכמה להציל החטופים, ואת הבינה והכח להשמיד את כל אויבינו, מבלי להזדקק לנדרים. ואם בכל זאת נידרו נדרים – יש לשלמם.
שבת שלום 
תמונה: מזמור תהלים סא, שם מופיעים פסוקים על תשלום נדרים, כפי שנכתב במהדורת פקסימיליה של כתב-יד פארמה לתהלים משנת 1280.