~~~~
שנה הלכה, שנה באה ואני אנה אני בא?!
כולנו זוכרים היטב את שבת-שמחת-תורה של שנה שעברה. כל אחד זוכר היטב היכן היה ומה עשה בכל רגע של אותו היום. אבל המשכנו, ב"ה בהצלחה רבה, אף אם חלקית.
אמנם עדיין יש כיסי התנגדות, אך הם רק כיסים, ואת רוב הטובחים ועוזריהם השמדנו.
אמנם עדיין נמקים 101 חטופים, אך גם שיחררנו חטופים.
אמנם חיזבאללה עדיין מאיים על ישובינו, אך חיסלנו את ראשיו.
ואמנם עדיין לא יישבנו את המחלוקות ולא הפגנו את הפחדים, ואדרבא, יש כאלו שעבורם האחדות וגילויי האמונה רק הגבירו את הפחד, אך גילינו אחדות מופלאה בעם ישראל.
השנה הזו הכילה הרבה. הרבה מאוד. 384 ימים יחלפו – הודות לשנה המעוברת – משמח"ת שעבר לשמח"ת הזה. כבכל שנה, גם השנה אנחנו מסיימים את סבב קריאת התורה, סבב שהתחלנו אז, למרות הכל, והמשכנו למרות הכל, וב"ה אנחנו מסיימים בחג זה למרות הכל. כי כך דרכנו. עם הנצח ממשיך להיות הוא ולעשות את הנדרש ממנו למרות הכל. אנחנו יודעים לשמוח על הדברים המשמחים ולבכות על העצובים, וזה לא צריך לבטל את זה.
פרשת וזאת-הברכה – המסיימת את התורה – וההפטרה – בתחילת ספר יהושע – כוללות בתוכן, לענ"ד, את כל מה שחלף עלינו השנה, והן בהחלט סיכום טוב. אתן כאן כמה דוגמאות, ואתם תמשיכו משלכם:
– מלחמה:
משה מברך את ישראל לקראת כיבושם את הארץ, שינצחו במלחמות. למשל: "שְׁמַ֤ע ה' ק֣וֹל יְהוּדָ֔ה וְאֶל־עַמּ֖וֹ תְּבִיאֶ֑נּוּ יָדָיו֙ רָ֣ב ל֔וֹ וְעֵ֥זֶר מִצָּרָ֖יו תִּֽהְיֶֽה", או "וְקַרְנֵ֤י רְאֵם֙ קַרְנָ֔יו בָּהֶ֗ם עַמִּ֛ים יְנַגַּ֥ח יַחְדָּ֖ו אַפְסֵי־אָ֑רֶץ".
– חטופים:
אנחנו לא יודעים היכן אחינו ואחיותינו, שנחטפו רק בשל היותם יהודים: "הָֽאֹמֵ֞ר לְאָבִ֤יו וּלְאִמּוֹ֙ לֹ֣א רְאִיתִ֔יו וְאֶת־אֶחָיו֙ לֹ֣א הִכִּ֔יר וְאֶת־בָּנָ֖ו לֹ֣א יָדָ֑ע כִּ֤י שָֽׁמְרוּ֙ אִמְרָתֶ֔ךָ וּבְרִֽיתְךָ֖ יִנְצֹֽרוּ".
– עקורים:
אנחנו רוצים שעקורינו ישובו לבתיהם וישכנו בהם לבטח: "בָּר֖וּךְ מַרְחִ֣יב גָּ֑ד כְּלָבִ֣יא שָׁכֵ֔ן וְטָרַ֥ף זְר֖וֹעַ אַף־קָדְקֹֽד".
– מלחמה בלבנון:
אנחנו נלחמים בלבנון, מהגולן ומנחל דן צפונה: "דָּ֖ן גּ֣וּר אַרְיֵ֑ה יְזַנֵּ֖ק מִן־הַבָּשָֽׁן".
– שימוש ברחפנים:
במלחמה זו לראשונה נעשה שימוש נרחב ומרכזי ברחפנים ואי אפשר להתקדם בלעדיהם. אחת מהיחידות הזאת קרויה על שם הפסוק: "רֹכֵ֤ב שָׁמַ֨יִם֙ בְּעֶזְרֶ֔ךָ וּבְגַֽאֲוָת֖וֹ שְׁחָקִֽים".
– לימוד תורה מול שירות צבאי:
בשנה הזו התעצם הדיון בנושא זה, ואין כמו יהושע, משרת משה, מוסר התורה וכובש הארץ ללמדנו את היחס הנכון ביניהם: "חֲזַ֖ק וֶֽאֱמָ֑ץ כִּ֣י אַתָּ֗ה תַּנְחִיל֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶת־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתִּי לַֽאֲבוֹתָ֖ם לָתֵ֥ת לָהֶֽם. רַק֩ חֲזַ֨ק וֶאֱמַ֜ץ מְאֹ֗ד לִשְׁמֹ֚ר לַֽעֲשׂוֹת֙ כְּכָל־הַתּוֹרָ֗ה אֲשֶׁ֚ר צִוְּךָ֙ מֹשֶׁ֣ה עַבְדִּ֔י".
אנו יוצאים גם מחג הסוכות, שכולו אחדות. אין דבר שאנו זקוקים לו יותר מאשר האחדות. ולא רק במילים, אלא בעיקר במעשים. סוכות הוא חג האחדות גם מצד הסוכה (בבלי, סוכה כז:ב):
״כׇּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסּוּכּוֹת״, מְלַמֵּד שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל רְאוּיִם לֵישֵׁב בְּסוּכָּה אַחַת.
ואין כמו ארבעת המינים לבטא אחדות (ויקרא רבה, ל:יב):
"פְּרִי עֵץ הָדָר", אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה אֶתְרוֹג זֶה יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְיֵשׁ בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְיֵשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים.
"כַּפֹּת תְּמָרִים", אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְאֵין בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְאֵין בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים.
"וַעֲנַף עֵץ עָבֹת", אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הֲדַס יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְאֵין בּוֹ טַעַם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים וְאֵין בָּהֶם תּוֹרָה.
"וְעַרְבֵי נָחַל", אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה עֲרָבָה זוֹ אֵין בָּהּ טַעַם וְאֵין בָּהּ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תּוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים.
וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם? לְאַבְּדָן אִי אֶפְשָׁר! אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֻקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ. וְאִם עֲשִׂיתֶם כָּךְ, אוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי מִתְעַלֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עמוס ט, ו): הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו. וְאֵימָתַי הוּא מִתְעֲלֶה כְּשֶׁהֵן עֲשׂוּיִין אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט, ו): וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן".
אז אנו יוצאים מחג הסוכות שכל כולו אחדות של עם ישראל אל שמחת תורה שבלי אחדות אי אפשר לרקוד סביב התורה. בלי עם ישראל, אין תורה.
יש בינינו דעות שונות, שאיפות שונות. אבל שאיפה אחת צריכה להדריך אותנו ולהיות משותפת. הצלחת עם ישראל בארצו. האחדות דורשת עבודה. אם זה להתנתק מהתקשורת המפלגת, או להפסיק לשתף כל הודעת ווצפ, קישור או ציוץ שקיבלתם ש"מוכיח אחת ולתמיד" כמה הצד השני רע והצד שלנו טוב.
ללא אחדות, אין השראת שכינה, כנלמד בתחילת פרשתנו (ספרי דברים שמ"ו):
"וַיְהִ֥י בִֽישֻׁר֖וּן מֶ֑לֶךְ בְּהִתְאַסֵּף֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם יַ֖חַד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל", כשישראל שוים בעצה אחת מלמטה, שמו הגדול משתבח מלמעלה שנאמר: "ויהי בישורון מלך", אימתי? "בהתאסף ראשי עם"… "יחד שבטי ישראל", כשהם עשוים אגודה אחת ולא כשהם עשוים אגודות אגודות, וכן הוא אומר (עמוס ט ו) "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה".
או בלשון רש"י על הפסוק: "בְּהִתְאַסְּפָם יַחַד בַּאֲגֻדָּה אַחַת וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, הוּא מַלְכָּם, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם".
(זה, אגב, יכול להיות הסבר להצלחת הטבח…).
אם כן, רק כשמאוחדים ה' מלך עלינו. לשם עלינו לשאוף. בלי אחדות אין ארץ ישראל, אין תורת ישראל ואין עם ישראל. אחדות איננה ויתור על ערכים למען שלום, כי זה יהיה שלום מדומה. אחדות זה לכבד ולשמוע ולנסות להגיע לפשרה. ואם צריך לשנות עם הזמן את מה שהוסכם, את הסטטוס-קוו, כי הזמנים השתנו וגם האנשים – ראוי לעשות כן.
שנזכה לברכות של "וזאת הברכה", להשמדת אויבינו, תשובת חטופינו לחיק משפחותיהם, תשובת עקורינו לבתיהם בשלום, ותשובת חיילינו לביתם בשלום, בבריאות ובשמחה.
אֲסַיֵּם בְּזֹאת
פָּרָשַׁת וְזֹאת
בִּשְׁנַת הַזֹּאת
נָשׁוּב אֶל זֹאת
חג שמח ושנה טובה 
תמונה: חיילים משלימים את ההקפות שלא הספיקו לעשות יומיים קודם, מפני שהחלה המלחמה. צולם בכ"ד תשרי התשפ"ד (9/10/2023).