"השבת השחורה".
אני לא אוהב את השם הזה.
קשה לי מאוד לקרוא לשבת "שחורה". שבת זה ההפך מאבלות. זה ההפך משחור. אני מרגיש שזה פוגע בשבת. בקדושתה. מוריד מערכה.
אולי אני טועה, אך אני חש שאנשים אומרים את הביטוי הזה כסוג של כעס על השבת, כביכול: "שבת אמורה להיות זמן של שמחה, של נחת, של רוגע. איך בגדת בנו והפכת לנו את הכל לשחור?!".
אני מעדיף תמיד לומר "שבת-שמחת-תורה". זה מזכיר לי מה היה אמור להיות. שמחה משולשת, על השבת, על שמיני עצרת ועל שמחת התורה. כך זה היה בליל שבת. כך זה היה לי ב-6:30 בבוקר ועד 8:00 בערך. אצלנו לא היו אזעקות. וכשהטלפון כבוי, הכל נמשך כרגיל. לא ידענו מכלום. עד שהחלו התרחשויות גם באריאל. התרחשויות שהובילו להתלחשויות.
בכל אופן, חלק מהשבת הזו היה נפלא ממש. ריקודים ושמחה ואוכל ומשקה. וכשאני קורא לשבת ההיא "שבת-שמחת-תורה", זה מחזיר אותי לחלק הנפלא שהיה בה. חלק שאני לא מוכן לוותר עליו. חלק שאני לא מוכן לקרוא לו "שחור".
אבל השם "שבת-שמחת-תורה" גם מעצים את המעבר החד, ההיפוך המהיר אל העצב, הכאב, הפחד, והכעס. החלק השחור של אותה שבת. מבחינתי, חמאס חטף לעזה גם את השבת ההיא. גם אותה צריך לשחרר משם.
איך ניתן להכיל שני דברים הופכיים בו זמנית? כיצד ניתן גם להיות בשמחה עצומה ובו זמנית להיות בעצב עמוק?
ביום השמיני, לאחר שבעת ימי המילואים בהקמת המשכן, אהרן ובניו היו מוכנים להכנס לראשונה לתפקיד הכהונה. הם לא נולדו כהנים. הם הפכו לכהנים. והם החלו את השושלת הנפלאה של בני אהרן. הראשונים לעבוד במקדש. איזה רגע עצום ונפלא היה שם. הקמת המשכן, חנוכת המזבח ושאר הכלים. העם היה מוכן. העם חזר בתשובה ממעשה העגל, וציפה לראות שה' אכן סלח להם, בהשראת שכינתו עליהם.
אהרן ובניו עשו את כל מה שציוה משה מאת ה', בדייקנות, בזריזות ובשמחה. והנה, כל שנותר הוא שימלא עמוד הענן את המשכן – שמציין את שכינתו של הקב"ה עמנו – ושתצא אש מן קודש הקדשים לאכול את הקרבנות שעל המזבח. וזה אכן קרה: "וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה' וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כׇּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם". העם שמח שמחה גדולה ופצח ברינה.
ברגע האדיר, נורא ההוד והמשמח הזה, קרה גם האיום מכל: "וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹ֠ן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י ה' אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם. וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י ה' וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י ה'". כמו שיצאה אש מלפני ה' לאכול את חלבי הקרבן, כך יצאה אש מלפני ה' לאכול את נדב ואביהוא.
זעזוע עמוק.
זעזוע עמוק.
איך חיים עם זה? איך מכילים את זה?
נלמד מאביהם: "וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן". המתח הבלתי ניתן לגישור שבין שתי הקצוות הנוראים הללו, של השמחה העצומה על השראת השכינה מצד אחד ושל מות שני בניו מהצד השני, לא מאפשר לומר מילה. אי אפשר לאהרן להכיל את זה. זה נשגב ממנו. ולכן הוא נודם. כפי שמסיים היהודי היקר, הפילוסוף לודויג ויטגנשטיין, את ספרו המפורסם ה"טרקטטוס" (שאותו לא קראתי, אך אני מכיר): "מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק".
וכאן, לכאורה, אדם מהשורה עלול להישבר ולהכנס לחדר פנימי בראשו ולהתנתק מהעולם. אבל לא אהרן ובניו. הם לא יכולים להתאבל: "וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר ׀ בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ ׀ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כׇּל־הָעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף". כן, הם חטפו מכה אנושה. אבל יש להם תפקיד הכרחי. אם הם לא יקריבו קרבנות לכפר על עדת בני-ישראל – "על כל העדה יקצוף". אפשר גם להבין את המילים "ולא תמותו" כציווי של משה. "אל תתנו לדיכאון ולאבל להמית אתכם".
אז מי אחראי על האבל, מי יתאבל במקומם? "וַאֲחֵיכֶם֙ כׇּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף ה'". הם יבכו והם יקברו.
כך בדיוק חשתי כשדהרנו דרומה להלחם. ב"ה לא הכרתי אישית הרוגים או חטופים מאותה השבת, אבל כמו כל עם ישראל רצינו להתאבל ולבכות, לעכל את האסון. אבל חיילי צה"ל הם הכהנים במקרה שלנו. אנחנו החיילים לא יכולנו להכנס לעצב, דיכאון או אבל. אנחנו כביכול נמשחנו בשמן משחת הקודש, לבשנו את בגדי הכהונה שלנו בצבע הזית, ויצאנו לכפר על עם ישראל. מי שלא עלה על מדים היה צריך לבכות את השריפה אשר שרף ה'.
לודויג ויטנגשטיין לא המציא את המשפט שכתב. את הרעיון קיבל במסורת אבותיו. אצלנו, היהודים, העצב והשמחה, האור והחושך, הרע והטוב משמשים בערבוביה. לחגוג פסח בשמחה עצומה עם חתיכת "מצה" קטנה מקמח חמץ בבלוק באושוויץ. לברך "ברוך דיין האמת" על פטירת הורה ואז לברך "שהחיינו" על הירושה. לחגוג יום זכרון לחללי מערכות ישראל ולנרצחי הטרור, ומיד לחגוג את יום העצמאות. לשמוח על ברית המילה, ולבכות עם התינוק. לשמוח תחת החופה, ולשבור כוס לזכר ירושלים. וכן הלאה, דוגמאות ללא סוף. איך אנחנו עושים את זה?
באמת, עמים אחרים לא הצליחו להתמודד עם ההפכים. הם לא הצליחו לתפוש שיש מקור אחד לטוב ולרע. הם אמרו שלא יתכן שמהאל הטוב יצא גם רע. ככה נוצרו התפישות הפוליתאיסטיות, מרובות האלילים, כאשר כל אל מייצג צד אחד של החיים. הזורואסטרים הצליחו לצמצם את האלילים לשניים. האל הטוב "אהורה מאזדה", והאל הרע "אהרימן". אבל אצלנו, כל ההפכים הללו מקורם בבורא העולם. הוא ברא את כל ההפכים: "אֲנִ֤י ה' וְאֵ֣ין ע֔וֹד זוּלָתִ֖י אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים… לְמַ֣עַן יֵדְע֗וּ מִמִּזְרַח־שֶׁ֙מֶשׁ֙ וּמִמַּ֣עֲרָבָ֔הֿ כִּי־אֶ֖פֶס בִּלְעָדָ֑י אֲנִ֥י ה' וְאֵ֥ין עֽוֹד. יוֹצֵ֥ר אוֹר֙ וּבוֹרֵ֣א חֹ֔שֶׁךְ עֹשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם וּב֣וֹרֵא רָ֑ע אֲנִ֥י ה' עֹשֶׂ֥ה כׇל־אֵֽלֶּה".
הקב"ה יכול להכיל את ההפכים הללו. אנחנו לא. אנחנו לא מסוגלים להבין כיצד מקור כל הטוב הוא גם מקור כל הרע. הקב"ה איננו ברוא כמונו. הוא הבורא. לעולם לא נצליח להבין אותו. ניתן לשאול את הקב"ה כיצד ליישב את ההפכים זה עם זה, אבל לא בטוח שנקבל תשובה. במצב כזה, אין לנו אלא לשתוק. השתיקה מאפשרת לנו לקלוט משהו שנמצא מעבר למחשבה ולידע שלנו. זה מאפשר לנו, במידה מסוימת, את היכולת להכיל את העצב והשמחה. שתיקה ועשיה. והרבה זמן.
זה הכח שלנו. משם היכולת של העם שלנו להכיל הפכים. לשמוח גם כשעצוב. למצוא טוב בתוך כל רע. לא מסבירים את זה. מבינים שאצל הקב"ה, מה שלנו הוא תֹהוֹ, אצלו זה מסודר. אז אנחנו שותקים ופועלים. לא מדברים. לאחר זמן, נצליח גם לאט לאט להפתח ולדבר על זה. לשתף את התובנות שעלו מהשתיקה, וזה יתן לנו התחלה של הכלה ויישוב של ההפכים זה עם זה. לא צריך למהר עם זה. עוד יִמָלֵא שחוק פינו בשמחה שלימה במהרה בימינו אמן.
שנזכה לשמחה שלימה במהרה
שבת שלום 
בתמונה: סיגל יהוד ובתה דור, שנולדה רק מספר ימים לאחר שאביה דולב יהוד נחטף לעזה. עצב ושמחה משמשים בערבוביא…
צילם: תומר שונם הלוי