~~~~
אנחנו לקראת סוף שנת ה'תשפ"ד. השנה התחילה יחסית בסדר. היו כמה חריקות בהתחלה (יום כיפור…), אבל בסה"כ היה בסדר. אבל אז, בשבת-שמחת-תורה כידוע, חטפנו סתירת לחי מצלצלת. מעל 1100 הרוגים, 3000 פצועים ו-251 חטופים. ומאז 12 חודשי לחימה, עוד כ-400 הרוגים ומעל 143,000 עקורים. משפחות שהתפרקו ועסקים שהתרסקו. כאב גדול מאוד. יש לנו את כל הסיבות להשאר עצובים.
אבל ראוי לנו גם לומר תודה על דברים טובים שהיו לנו השנה. כי אם יש משהו שהפרשה מלמדת אותנו השבוע, זה לדעת להודות על הטובה והברכה.
מי שעובר על פרשת השבוע, עלול לסבור שאין קשר בין תחילתה לסופה. הפרשה מתחילה בהודאה על הפירות, שמודה המביא את הביכורים לבית המקדש. אז הוא קורא את מקרא ביכורים – שכולנו קוראים בהגדה של פסח:
"וְעָנִ֨יתָ וְאָֽמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י | ה' אֱלֹהֶ֗יךָ
אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב.
וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה.
וַנִּצְעַ֕ק אֶל־ה' אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע ה' אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַֽחֲצֵֽנוּ.
וַיּֽוֹצִאֵ֤נוּ ה' מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹֽפְתִֽים.
וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֨נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ".
ממשיכה בוידוי מעשרות:
"וְאָֽמַרְתָּ֡ לִפְנֵי֩ ה' אֱלֹהֶ֜יךָ בִּעַ֧רְתִּי הַקֹּ֣דֶשׁ מִן־הַבַּ֗יִת וְגַ֨ם נְתַתִּ֤יו לַלֵּוִי֙ וְלַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֔ה כְּכָל־מִצְוָֽתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתָ֑נִי לֹֽא־עָבַ֥רְתִּי מִמִּצְוֹתֶ֖יךָ וְלֹ֥א שָׁכָֽחְתִּי.
לֹֽא־אָכַ֨לְתִּי בְאֹנִ֜י מִמֶּ֗נּוּ וְלֹֽא־בִעַ֤רְתִּי מִמֶּ֨נּוּ֙ בְּטָמֵ֔א וְלֹֽא־נָתַ֥תִּי מִמֶּ֖נּוּ לְמֵ֑ת שָׁמַ֗עְתִּי בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹהָ֔י עָשִׂ֕יתִי כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתָֽנִי.
הַשְׁקִ֩יפָה֩ מִמְּע֨וֹן קָדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵת֙ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לָ֑נוּ כַּֽאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֨עְתָּ֙ לַֽאֲבֹתֵ֔ינוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ"
ולאחר עוד כמה נושאים שלא נעסוק בהם כרגע, הפרשה מסיימת בברכות וב-98 קללות:
"וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּנְתָ֨נְךָ֜ ה' אֱלֹהֶ֨יךָ֙ עֶלְי֔וֹן עַ֖ל כָּל־גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ.
וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל־הַבְּרָכ֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֻ֑ךָ כִּ֣י תִשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל ה' אֱלֹהֶֽיךָ.
בָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בָּעִ֑יר וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בַּשָּׂדֶֽה.
בָּר֧וּךְ פְּרִֽי־בִטְנְךָ֛ וּפְרִ֥י אַדְמָֽתְךָ֖ וּפְרִ֣י בְהֶמְתֶּ֑ךָ שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּר֥וֹת צֹאנֶֽךָ.
בָּר֥וּךְ טַנְאֲךָ֖ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ.
ובָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ…
וְהָיָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל־הַקְּלָל֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֽוּךָ.
אָר֥וּר אַתָּ֖ה בָּעִ֑יר וְאָר֥וּר אַתָּ֖ה בַּשָּׂדֶֽה.
אָר֥וּר טַנְאֲךָ֖ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ.
אָר֥וּר פְּרִֽי־בִטְנְךָ֖ וּפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּרֹ֥ת צֹאנֶֽךָ.
אָר֥וּר אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וְאָר֥וּר אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ…".
האם יש קשר בין ההודאה בתחילת הפרשה לברכות והקללות שבסופה? כן!
הביכורים הם הפרי הראשון, הדבר לו חיכה החקלאי כל החורף, לראות סוף סוף את פירות עמלו ומאמציו. והנה יאמר החקלאי "אני עשיתי, אני עבדתי קשה – זה שלי!". זה בדיוק מעשה קין שהביא רק "מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽה'", מהאדמה המקוללת שסוף סוף הוציאה חיטה ושעורה, הביא קין רק פרי אחד מפירותיה, וגם זה לא "מֵֽרֵאשִׁ֣ית | כָּל־פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה" כמו כאן בביכורים. לעומתו, הבל הביא מ"מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן".
ההבנה שעם כל מאמצינו אין ההצלחה בטוחה עד אשר יברכנו ה', מחייבת אותנו להביא לו את הראשית. ראשית הפירות, ראשית החלה, ראשית הבהמות וראשית הילדים. שאר הפירות נשארים אצלנו, ואת הבן הבכור אנו פודים (ובכל מקרה, מי שלא פודה מאיזו סיבה, כנראה שהבן יהיה מוקדש לעבודת ה' במקדש). זו עבודת ה' בשמחה, שעליה נאמר "וְשָֽׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ". כשטוב לנו ויש ברכה במעשי ידינו – עלינו להודות לה'.
לכן כשחוטאים ונענשים, הקללות פוגעות בראשית:
"אָר֥וּר טַנְאֲךָ֖ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ" – טנאך הם הביכורים ש"שמת בטנא", ומשארותיך הם הפירות הנשארים לאחר נתינת המעשרות.
"אָר֥וּר פְּרִֽי־בִטְנְךָ֖" – זה בכור בניך,
"וּפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ" – זה הביכורים,
"שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּרֹ֥ת צֹאנֶֽךָ" – זה בכור הבהמה והצאן,
"שׁוֹרְךָ֞ טָב֣וּחַ לְעֵינֶ֗יךָ וְלֹ֣א תֹאכַל֘ מִמֶּ֒נּוּ֒" – כנגד בכור בהמה,
"חֲמֹֽרְךָ֙ גָּז֣וּל מִלְּפָנֶ֔יךָ וְלֹ֥א יָשׁ֖וּב לָ֑ךְ" – כנגד פטר החמור (בכור החמור),
ושוב:
"צֹֽאנְךָ֙ נְתֻנ֣וֹת לְאֹֽיְבֶ֔יךָ וְאֵ֥ין לְךָ֖ מוֹשִֽׁיעַ. בָּנֶ֨יךָ וּבְנֹתֶ֜יךָ נְתֻנִ֨ים לְעַ֤ם אַחֵר֙ וְעֵינֶ֣יךָ רֹא֔וֹת וְכָל֥וֹת אֲלֵיהֶ֖ם כָּל־הַיּ֑וֹם וְאֵ֥ין לְאֵ֖ל יָדֶֽךָ. פְּרִ֤י אַדְמָֽתְךָ֙ וְכָל־יְגִ֣יעֲךָ֔ יֹאכַ֥ל עַ֖ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָדָ֑עְתָּ וְהָיִ֗יתָ רַ֛ק עָשׁ֥וּק וְרָצ֖וּץ כָּל־הַיָּמִֽים". ושוב ושוב בהרחבה.
מדוע באות כל הקללות? כי ייחסנו את ההצלחה לעצמנו. כי לא הודינו לקב"ה ולא הבאנו ביכורים כשהיינו בשמחה ובטוב לבב בגלל הריבוי של הכל.
"תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־עָבַ֨דְתָּ֙ אֶת־ה' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל.
וְעָֽבַדְתָּ֣ אֶת־אֹֽיְבֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר יְשַׁלְּחֶ֤נּוּ ה' בָּ֔ךְ בְּרָעָ֧ב וּבְצָמָ֛א וּבְעֵירֹ֖ם וּבְחֹ֣סֶר כֹּ֑ל".
ולכן, עם כל הצרות והכאב, חייבים גם לדעת להודות לקב"ה על הטובות. והיו הרבה השנה:
על האומץ לאלו שהתגייסו באותו יום ומיהרו להגן ולהציל את ישובי הדרום.
על הכח לעמוד איתן מול האויב בכל הגזרות.
על היכולת להדוף את האויב ולהשמידו ולהענישו.
על הכח והאיתנות ללכת לעוד סבבי מילואים, או להשאר בבית לטפל בילדים.
על חטופים ששבו.
על הכלכלה שלא מתפרקת ומצליחה לתפקד.
על האהדה והתמיכה של רבים בעולם.
יש עוד הרבה להודות עליו, הן ברמה הלאומית והן ברמה הפרטית של כל אחד. אבל אולי הכי חשוב, לפחות בעיניי, זה האחדות שחוינו בשנה הזו. כן, יש לנו הרבה חילוקי דעות – חלקן אף מָעֳצָמוֹת ע"י התקשורת, הפוליטיקאים, מעצבי הדעה והאיראנים – אבל אנו עומדים בזה.
חייבים לשמר את זה. זה לא נשאר מעצמו. אם יש משהו שצריך לשוב עליו בתשובה לקראת הימים הנוראים זה על מעשים שעשינו שעודדו הפרדה, שסע ושנאה.
שנזכה בשנה הבעל"ט לשמחה שלימה, השמדת אויבינו, השבת כל חטופינו לחיק משפחותיהם, תשובת חיילינו בשלום, בשמחה ובבריאות לביתם, רפואה שלימה לפצועינו, ואהבה ואחוה, שלום ורעות בינינו.
"תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ"
שבת שלום 
תמונה: הרימון הוא הפרי של העונה, ואצל רבים, הפרי הראשון של השנה החדשה. הרימון, בעל הכתר, מסמל את עם ישראל, בני מלכים המלאים מצוות כרימון. וכמו הרימון, בפנים, בגרעין, אנחנו מתוקים.
צילם: Davidbena