#תורת_חרבות_ברזל
~~~~
לפני שבועיים, ביום חמישי ערב פרשת בֹּא, שוחררה החיילת החטופה אגם ברגר. אגם נודעה כמי שהקפידה על שמירת השבת גם בשבי. כמו הרבה חטופות, גם אגם הוכרחה להיות שפחה למשפחה שהחזיקה אותה. הוכרחה לנקות ולבשל עבורם. ניתן רק לדמיין את ההשפלות שחַוְתה בזמן ההוא. אמהּ של אגם, מירב, ספרה שהחטופות האחרות סיפרו לה, שאגם התנגדה לבשל או להבעיר אש עבור המשפחה הזו ביום השבת. גבורה גדולה מאוד.
נשאלת השאלה, כמובן, עד כמה ראוי למסור את הנפש עבור מצות השבת?
אנחנו כמובן, לא יודעים מה עבר על אגם ועד כמה סיכנה נפשהּ בהתנגדותה לחלל השבת בשבי, ולכן הדיון כאן יותר עקרוני ממעשי. וממילא, גם אין כאן שיפוט על החלטתה של אגם.
השבת אנו מצווים, בעשרת הדברות: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". גם בשבת שעברה למדנו על השבת בהקשר של פרשת המן שאכלו בני ישראל במדבר. היות מצוות השבת אחד מעשרת הדברות, מלמד על חשיבותהּ. ואכן, חז"ל מדגישים את שקילותָהּ של השבת כנגד כל המצוות (שמות רבה כה:יב):
"אמר רבי אלעזר בר אבינא: מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים ששקולה שבת כנגד כל המצות:
בתורה מנין? שבשעה ששכח משה לומר להם מצות שבת, אמר לו הקדוש ברוך הוא (שמות טז:כח): "עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֺתַי וְתוֹרֹתָי" וגו'. ומה כתיב אחריו? "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת".
בנביאים מנין שנאמר (יחזקאל כ:כא): "וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". מה כתיב אחריו? "וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד".
בכתובים מנין שנאמר (נחמיה ט:יג): "וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ… וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֺת טוֹבִים". מה כתיב אחריו? "וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעַתָ לָהֶם וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ".
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם תזכו לשמור שבת – מעלה אני עליכם כאלו שמרתם כל המצות שבתורה, ואם חללתם אותה מעלה אני עליכם כאלו חללתם כל המצות".
ובכן, ידועה ההלכה ש"פיקוח נפש דוחה שבת". ומתוקף זה פועלים גם כוחות הבטחון וההצלה בשבתות. ואגם בודאי היתה בסכנת נפשות, ולכאורה היתה צריכה להשמע לכל מה שיאמרו לה הרשעים שהחזיקו בה. אלא שסכנת הנפשות במקרה שלה שונה.
קודם כל, מן הסתם, שבוי יכול וצריך לבדוק מה הגבולות. ההנחה היא שלא יהרגו אותו כל כך מהר, כי הרשעים זקוקים שהשבוי ישאר חי. ולכן יש גם לשבוי מידה מסוימת של יכולת לעמוד על שלו. בנוסף, היות והפלסטינים אנשים דתיים, יש להניח שהם מעריכים אנשים דתיים המוכנים למסור נפשם על דתם, ולכן יכבדו בקשתהּ להמנע מלעבור על מצוות "אללה".
אבל המקרה שלנו שונה במהותו. אגם הבינה, אני מניח, שהשבי נועד למטרה מלחמתית. השבי הוא נשק כנגד עם ישראל. בנוסף, השבי משפיל את כבודן של ישראל, כי הוא מצביע, כביכול, שא-להים עזב אותנו, ח"ו. או שיש כאן חילול השם, כלומר, ה' אלהי ישראל חלש לעומת אויבי ישראל, ח"ו. ולכן אגם הבינה, אני מעריך, שעליה להלחם באויבים הרשעים במה שהיא יכולה. והיא בחרה לעמוד איתן בגאון בעד קיום המצוות.
למעשה, כשמכריחים יהודי לעבור על מצוות התורה מתוך מניע לאומי, בגלל שהוא יהודי, כדי להשפיל את עם ישראל, כדי להכריח את היהודי להודות שא-להים לא איתנו ולא נתן לנו תורה ומצוות וכל תרבותנו שקר – מצב כזה נקרא בהלכה "שעת השמד", ועל היהודי האנוס-לעבור-על-המצוות – כל מצוה שהיא, אפילו מנהג קל שנהגו ישראל – למסור נפשו עבור המצוה ולעמוד בגאון כנגד המנסים להשפיל כבודן של ישראל.
לענ"ד, כך גם במקרה של אגם. חטפו אותה כדי להלחם בישראל. כדי להשפיל אותנו ולהשמיד אותנו. העמידה האיתנה בגאון כנגדם הרי היא אמירה של "לא תנצחו אותנו! לא עזבנו את א-להינו גם ברגעים הקשים והוא לא יעזבנו. אנחנו לא מוותרים על עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל". ועלינו להודות לאגם הגיבורה על השיעור החשוב הזה.
"בְּדֶרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי, וּבְדֶּרֶךְ אֱמוּנָה שַׁבְתִּי"
שבת שלום 
