~~~~
המלחמה בה אנו נמצאים בשנה הזו, הפגישה אותנו עם דברים שרובנו לא חוינו מעולם. יצא לי לשמוע חיילים רבים שמדברים על דיסוננס, צְרִיר בעברית, בין מה שחוו בלחימה לבין מה שחוו בבית מבחינת תחושת המשמעות. וכמובן יש הרבה מאוד הבדלים בין הלחימה והבית, והמעבר תמיד חד וקשה. הטוב והנחמה והחום שבבית לעומת הקור והכאב והספרטניות שבלחימה. ועוד הבדלים.
אני רוצה להתיחס לתחושת המשמעות. חיילים רבים מספרים על תחושת משמעות גדולה כשהיו בעזה. אם זה למצוא את החטופים, להשמיד את הרוצחים או לדאוג לחזרתם הבטוחה של תושבי העוטף לביתם. אנשים סיפרו שהרגישו רוח גדולה שדוחפת אותם. אבל כששבו הביתה, חשו נפילה. ודאי שהבית והמשפחה מלאי משמעות. אבל החזרתיות של הנסיעה לעבודה בבוקר, העבודה עצמה, לחזור הביתה, פעילות קצרה עם הילדים אם בכלל, פעילות קצרה עם האשה/הבעל אם בכלל, הולכים לישון, וחוזר חלילה. קשה למצוא בחזרתיות הזו משמעות.
האם יש דרך למלא גם את היום-יום, את המשימות המשעממות במשמעות? אני רוצה להציע דרך. זו דרך לא קלה. דרך שדורשת אימון יומיומי, אבל אחרי תקופה, כבר יותר קל. וגם אני עוד עובד על זה. לא בטוח שזה יעבוד לכולם. אבל אם זה יעזור למישהו – זה ישמח אותי מאוד.
הדרך היא לחבר את עצמך לכלל ישראל, לאותו מקור של רוח שדחף אותך בקרב. ובפועל, זה אומר לנסות ולראות כיצד כל פעולה שאני עושה מקדמת את עם ישראל, וממילא את העולם כולו. יש כאלה שלא מכוונים לעם ישראל ופועלים במבט כללי יותר ומחפשים לעזור לעולם כולו ולאו דווקא לעם ישראל. גם זה מבורך ויכול להועיל. אבל אני חושב שלרוב האנשים קל יותר לפעול ברמה הלאומית. וכשמדובר בעם ישראל, הצלחת עם ישראל ממילא מביאה ברכה וטוב לעולם כולו, כך שאין סתירה בין עזרה לעולם ובין עזרה לישראל.
לדוגמא, אדם שעובד בהנדסה, יכול לחשוב כיצד הדבר אותו הוא מהנדס מקדם יותר את עם ישראל או העולם. גם מי שעובד כעורך דין, בסוף מדובר כאן על חיים או ממון של אנשים. לדאוג שאנשים לא יפלו בין הכסאות זה מבורך מאוד. כמובן, שעדיף מלכתחילה לחפש עבודה שהמשמעות בה גדולה וברורה, אבל עם אימון והרגל למצוא כיצד מה שאני עושה מסייע לעמ"י, יהיה אפשר למצוא משמעות גם בעבודה שנראית רחוקה ממשמעות.
אגב, אם כבר בעו"ד עסקינן, הרי שכל שליחי הציבור שיתפללו עבורנו בימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, הם כעו"ד. כי כמו עו"ד, תפקידם לסנגר עלינו מול שופט כל הארץ, למצוא את התקדימים הנכונים, להתבטא בצורה הנכונה ולהשתמש בניסוחים הנכונים. כך שלהיות עו"ד זה דבר מבורך וטוב.
חזרה לענייננו. מי שמרגיל את עצמו לראות שאין באמת פעולה קטנה, שלכל פעולה, גם הקטנה ביותר יכולה להיות משמעות – חייו יתמלאו משמעות. גם אותן משימות משעממות וקשות. וכן אומר הרב קוק (אורות ישראל ג:ט):
"כשיש איזה דבר שאיננו מתדבק עם המחשבה הכללית הישראלית – מפני שנדמה שהוא קטן בעדה יותר מִדַאי, ומוגבל ומצומצם מערך הרחבתה האידיאלית – אנו צריכים להבין שיש כאן חסרון מצדנו בהמחשבה הכללית, שלא הוארה יפה בכל אבוקתה הגדולה ואורה הבהיר, שמתוך כך אינה תופסת את הדברים הקטנים והרחוקים מחוגה העליון. וכל מה שנוסיף אורה קדושה ועליונה, יותר נתעלה בבהירות המחשבה, ויותר יתגדלו האידיאלים שלנו בשאיפתם, ויותר יכנסו לעומתם תחת דגלם כל הדברים הקטנים שבקטנים, וחיי עולם וחיי שעה יתחברו ביחד, והיה אור הלבנה כאור החמה" (מי שרוצה שאבאר ו"אתרגם" את דברי הרב, מוזמן לפנות אלי).
אנחנו בערב ראש השנה. פרשת ניצבים תמיד נקראת בשבת שלפני ראש השנה. מדוע?
"אָמַר חִזְקִיָּה בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא, לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשָׁה זוֹ לְפָרָשַׁת קְלָלוֹת. לְפִי שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מֵאָה קְלָלוֹת חָסֵר שְׁתַּיִם שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּפָרָשָׁה זוֹ חוּץ מֵאַרְבָּעִים וְתֵשַׁע שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, מִיָּד הוֹרִיקוּ פְּנֵיהֶם וְאָמְרוּ, מִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּאֵלּוּ. מִיָּד קָרָא אוֹתָן מֹשֶׁה וְהָיָה מְפַיְּסָן… אֲבָל יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהַיִּסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶן, הֵן נִכְנָעִין וּמִתְפַּלְּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וְגוֹ' (תהלים קטז:ג-ד). לְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁקְּלָלוֹת הַלָּלוּ בָּאוֹת עֲלֵיכֶם, הֵן מַעֲמִידוֹת אֶתְכֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ וְגוֹ' (דברים ח:טז). וְכָךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּסּוּרִין הַלָּלוּ בָּאִין עֲלֵיכֶם, יֵשׁ לָכֶם עֲמִידָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם"(מדרש תנחומא פרשת נצבים סימן א – יש לכם עמידה)
בשבת שעברה קראנו 98 קללות, וזה זעזע אותנו. עורר אותנו לתשובה. אבל לקראת ראש השנה אנחנו מתייצבים, עומדים יציב. לא חוששים מן הדין שיבוא. ומדוע לא נחשוש? כי נחבר את עצמנו לכלל ישראל. כשאנו מתפללים בראש השנה, לא נחשוב רק על עצמנו. אלא נראה את עצמנו כפרט הכרחי וחשוב בכלל ישראל, כי כל פרט חשוב, כי כל פרט הוא תא בגוף הגדול הנקרא עם ישראל. וכמו בגוף, כל תא הכרחי. יש כאלה שהם תאי מח, ויש כאלה שהם תאי לב, ויש תאי שריר וכן הלאה. לכל אחד יש תפקיד הכרחי שבלעדיו, לעם ישראל יהיה קשה מאוד.
וזה מה שנאמר בפרשתנו: "אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶ֑ם… כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל". לא נעמוד לבד ביום הדין לפני ה', אלא נלך כעם אחד, ועם ישראל בודאי יעמוד ניצב ולא יכלה. ואם אני הכרחי לשם קיום והצלחת האומה, אזי גם אני אעמוד יציב עמה.
אגב, פרשת "וילך" היא פרשה הולכת. יש שנים שהיא נקראת לפני ראש השנה עם פרשת ניצבים, ויש שהיא נקראת לאחר ראש השנה. מה קובע? אם יש שבת בין יום כיפור לסוכות, אזי וילך תקרא בשבת תשובה לאחר ראש השנה. אבל אם כמו השנה, שאין שבת בין יו"כ לסוכות, אז וילך נקראת לפני ראש השנה.
וזה כמובן יוצר תופעה מעניינת, שיש שנים בהן לא קוראים את פרשת "וילך" בכלל!, כי קראו אותה לפני ראש השנה, ובסוף השנה לא יקראו אותה כי היא תיקרא לאחר ראש השנה – כמו שיקרה בשנה הבאה, שנת תשפ"ה שבה לא יקראו בכלל את פרשת "וילך". ויש שנים בהן נקראת פרשת "וילך" פעמיים! אחת בתחילת השנה לאחר ראש השנה, ואחת לפני ראש השנה שאחריה, כמו שיקרה בעוד שנתיים בשנת תשפ"ו. אז בתשפ"ה לא יקראו כלל את "וילך" ובתשפ"ו יקראו פעמיים!
נסיים בהמשך המדרש שציטטנו לעיל, שמסכם את הנאמר לעיל, ואולי את כל השנה כולה:
"דָּבָר אַחֵר, אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם, מָה הַיּוֹם מֵאִיר פְּעָמִים וּמַאֲפִיל פְּעָמִים, אַף אַתֶּם כְּשֶׁאֲפֵלָה לָכֶם, עָתִיד לְהָאִיר לָכֶם אוֹר עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה לְךָ ה' לְאוֹר עוֹלָם (ישעיה ס:יט). אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁתִּהְיוּ כֻּלְּכֶם אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד:ד). בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אִם נוֹטֵל אָדָם אֲגֻדָּה שֶׁל קָנִים, שֶׁמָּא יָכֹל לְשָׁבְרָם בְּבַת אַחַת?! וְאִלּוּ נוֹטֵל אַחַת אַחַת, אֲפִלּוּ תִּינוֹק מְשַׁבְּרָן! וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאֲלִין עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם ה' יָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו וְגוֹ' (ירמיה נ,:ד). כְּשֶׁהֵן אֲגוּדִים, מְקַבְּלִין פְּנֵי שְׁכִינָה".
שנזכה לשנה טובה, מתוקה, משמחת ומנחמת.
"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה"
שבת שלום ושנה טובה 
